המלצות

הגעתי אל אורן בתקופה מאוד רגישה ומורכבת עבורי – הייתי בחופשת לידה עם בתי השלישית, מלאה בהורמונים ורגישה יותר מתמיד.
עומדת מול צומת משמעותית בחיים: מצד אחד, עבודה בטוחה במשרד ממשלתי, ומצד שני – רצון עמוק לעשות שינוי ולעבור הסבה מקצועית לעולם הסטיילינג, ולהקים עסק עצמאי מאפס.באתי עם הרבה רעש פנימי, לבטים, פחדים, ובלבול.כבר מהמפגש הראשון הרגשתי שמצאתי אוזן קשבת, בלי שיפוט, בלי לחץ – אלא מרחב בטוח ומכיל שבו אני יכולה לשים את כל כולי על השולחן.
אורן היה שם באמת – נוכח, מקשיב, אמפתי, חד.
בכל פגישה הוא ידע לשאול את השאלות הנכונות, אלו שמאפשרות לעצור, לחשוב, לזקק, להבין, ולפעמים גם לגרום לאסימונים משמעותיים ליפול.
12 המפגשים איתו לא היו “עוד שיחות” – אלא תהליך אמיתי, מעצים, ששם אותי במרכז וחיבר אותי לעצמי מחדש.אני ממליצה על אורן בלב שלם ובידיים פתוחות – לכל מי שנמצא בצומת, בתקיעות, או פשוט רוצה ליווי אמיתי שמגיע ממקום נקי, חכם, רגיש ואכפתי.
תהליך למען עצמך!!!שירן

הגעתי לאורן ממקום קצת אבוד בעיקר ברמה התעסוקתית, שהתבטאה בתחושות של כישלון אישי תשישות רגשית ואפילו קצת ייאוש שהתהלכתי איתם תקופה ארוכה לאחר חווית פיטורים שהשפיע עלי מאוד, וההיבט הזה השפיע כמעט על כל תחום אחר בחיי.אחרי שהייתי בלא מעט מפגשי אימון עם מנחים ומטפלים שונים, החוויה שחוויתי במפגשים עם אורן הייתה החוויה הטובה ביותר שהייתה לי מכולם. המון זמן שכבר חשבתי שלא אצליח למצוא באמת מטפל או מנחה שאני ארגיש איתו בנוח פשוט להיות עצמי, להביא את מי ומה שאני באמת בלי ביקורתיות או שיפוטיות מהצד השני על המחשבות התחושות ומה עשיתי ולא עשיתי. כך כשהייתי מגיעה למפגשים הראשונים בחשש גדול (שהתגבש מחוויות העבר שלי) בסוף הייתי יוצאת מכל סשן בתחושת מסוגלות, אמון וערך בעצמי, והמון תקווה. אורן המקסים שהקשיב בצורה כ"כ נקיה לקשיים הטכניים והרגשיים שהעליתי ידע לנווט את המפגש ברגישות לבירור היכולות, הכוחות, הרצונות והתכונות שכבר קיימות בתוכי ורק צריכות שאשים לב אליהן ואחזק את קיומן כדי להתקדם לעבר החיים שאני מייחלת לעצמי.אחרי כל סשן וכמובן בסיום תקופת האימון עם אורן הרגשתי שחזר לי האוויר והכוח להמשיך ולנוע, שתחושת המסוגלות שלי והאמון בעצמי מתחילות לחזור לאט לאט לחיי, ושאני יכולה להמשיך להגדיל אותן במעלה הדרך. מעבר לזה, היו מספר חוויות שנצרבו אצלי בזיכרוני מהאימון שמסייעות לי עד היום בכל מיני סיטואציות בחיים להבין אם אני בדרך או במקום הנכון לי ובנוכחות בה הייתי רוצה להיות.אז לכל אדם שמרגיש שהוא תקוע, ברמה פיזית/ טכנית במקום מסוים או אפילו רגשית אני ממליצה להגיע לאורן, שיודע ברגישות בנועם ובאומץ לעזור למתאמן לבחור ולהניע את מסע חייו מהמקום האותנטי של המתאמן ולא מתוך הדרישות והלחצים החיצוניים שמבלבלים ואף משתקים.א'

• גיל 40 וגיל 24 – ומה שביניהם: על שני משברים שקשורים זה בזה <

• משבר רבע החיים <

• "Dead Ball" – When the Pause Becomes the Point <

• משבר רבע החיים

• משבר רבע החיים

גיל 40 וגיל 24 – ומה שביניהם: על שני משברים שקשורים זה בזה

אני בן 40 ואחותי בת 24
וכאדם עם ניסיון תעסוקתי עם צעירים בסיכון וצעירים לא בסיכון (אם בכלל יש דבר כזה), רק לאחרונה נחשפתי למושג "משבר רבע החיים".
בום. ידעתי!
אמרתי לעצמי מיד – ידעתי שיש משבר בגילאים האלה.
לא כי אני גאון גדול, פשוט כי ראיתי, וכמובן גם חוויתי בעצמי מה קורה שם.
אתה הולך קודם כל לצבא, ואז אתה משתחרר, ופתאום אתה לא מי שהיית בכיתה י"ב – ואתה גם לא המפקד שהיית רק לפני רגע.
אתה מוצא את עצמך מגיש קפה למישהו שלא מרוצה מההפוך הפושר – שבכלל לא אתה הכנת.
קלאסי. משבר זהות.
יש צורך למצוא את עצמך מחדש, להבין מי אתה.
אבל אז – ופה (סליחה אמא) – נכנסת האמא הפולנייה שכולם מכירים.
היא אומרת לך מה ללמוד, מה אתה צריך להיות כשתהיה גדול, מה אבא חושב, מה סבתא תאמר, ומה סבא בטוח היה גאה בו.
וגם מה שממש מרתק פה – זה הקשר בין משבר רבע החיים למשבר גיל ה־40.
ופה אני ואחותי נפגשים.
כי הבחירות שעשינו בשנות ה־20 שלנו – הן אלה שאנחנו מתבוננים בהן בגיל 40 ושגורמות לנו להרגיש שמשהו צריך להשתנות ולהיות יותר מדויק למי שאנחנו.
ואני לא בא להגיד שזה טוב או רע, פשוט ככה זה בחיים.אבל למי שנמצא בגיל הזה בין 20 ל־30 ומרגיש קצת אבוד, לא בטוח מה הכיוון או מי הוא בכלל – זה רגע מעולה לעצור ולעשות סדר.
וזו בדיוק ההזדמנות שבאימון אישי אנחנו תופסים בשתי ידיים.
אין שום דבר רע בלחפש את הדרך.
גם אני עשיתי את זה, במשך המון זמן.
אבל כשזה מלווה בתחושת סבל, בחרדות, בלחץ או בתחושת חוסר משמעות – זה כבר לא מסע, זו שחיקה.
ואלה לא החיים שאתם רוצים לעצמכם.
במסע אימוני תוכלו:
לגלות מה באמת חשוב לכם
להקשיב לקול הפנימי שלכם – לא לזה של אמא או של הסביבה
לבנות כיוון ברור לחיים שאתם רוצים באמת
ולחיות מתוך בחירה מלאה, עם ביטחון לדעת מה ולמה אתם בוחרים
כשתגיעו לשיחה עם אמא – תוכלו לומר לה בביטחון:
"אני לא הולך ללמוד מחשבים, כי אני לא מתכוון לשבת מול מקלדת כל החיים – אני הולך ללמוד את מה שמחיה אותי באמת."

גיל 40 וגיל 24 – ומה שביניהם: על שני משברים שקשורים זה בזה

אני בן 40 ואחותי בת 24
וכאדם עם ניסיון תעסוקתי עם צעירים בסיכון וצעירים לא בסיכון (אם בכלל יש דבר כזה), רק לאחרונה נחשפתי למושג "משבר רבע החיים".
בום. ידעתי!
אמרתי לעצמי מיד – ידעתי שיש משבר בגילאים האלה.
לא כי אני גאון גדול, פשוט כי ראיתי, וכמובן גם חוויתי בעצמי מה קורה שם.
אתה הולך קודם כל לצבא, ואז אתה משתחרר, ופתאום אתה לא מי שהיית בכיתה י"ב – ואתה גם לא המפקד שהיית רק לפני רגע.
אתה מוצא את עצמך מגיש קפה למישהו שלא מרוצה מההפוך הפושר – שבכלל לא אתה הכנת.
קלאסי. משבר זהות.
יש צורך למצוא את עצמך מחדש, להבין מי אתה.
אבל אז – ופה (סליחה אמא) – נכנסת האמא הפולנייה שכולם מכירים.
היא אומרת לך מה ללמוד, מה אתה צריך להיות כשתהיה גדול, מה אבא חושב, מה סבתא תאמר, ומה סבא בטוח היה גאה בו.
וגם מה שממש מרתק פה – זה הקשר בין משבר רבע החיים למשבר גיל ה־40.
ופה אני ואחותי נפגשים.
כי הבחירות שעשינו בשנות ה־20 שלנו – הן אלה שאנחנו מתבוננים בהן בגיל 40 ושגורמות לנו להרגיש שמשהו צריך להשתנות ולהיות יותר מדויק למי שאנחנו.
ואני לא בא להגיד שזה טוב או רע, פשוט ככה זה בחיים.אבל למי שנמצא בגיל הזה בין 20 ל־30 ומרגיש קצת אבוד, לא בטוח מה הכיוון או מי הוא בכלל – זה רגע מעולה לעצור ולעשות סדר.
וזו בדיוק ההזדמנות שבאימון אישי אנחנו תופסים בשתי ידיים.
אין שום דבר רע בלחפש את הדרך.
גם אני עשיתי את זה, במשך המון זמן.
אבל כשזה מלווה בתחושת סבל, בחרדות, בלחץ או בתחושת חוסר משמעות – זה כבר לא מסע, זו שחיקה.
ואלה לא החיים שאתם רוצים לעצמכם.
במסע אימוני תוכלו:
לגלות מה באמת חשוב לכם
להקשיב לקול הפנימי שלכם – לא לזה של אמא או של הסביבה
לבנות כיוון ברור לחיים שאתם רוצים באמת
ולחיות מתוך בחירה מלאה, עם ביטחון לדעת מה ולמה אתם בוחרים
כשתגיעו לשיחה עם אמא – תוכלו לומר לה בביטחון:
"אני לא הולך ללמוד מחשבים, כי אני לא מתכוון לשבת מול מקלדת כל החיים – אני הולך ללמוד את מה שמחיה אותי באמת."

"Dead Ball" – When the Pause Becomes the Point

In sports, a dead ball marks a moment when play has stopped.
The ball might be out of bounds, lodged somewhere, or caught in an unexpected interruption. Whatever the reason — the flow is broken.But here’s the thing: the game doesn’t pretend nothing happened.
It pauses. It acknowledges the break. And only then — resets and resumes.In life, we’re not always that attentive.Sometimes our personal or professional “game” stalls — we lose energy, clarity, or motivation — but instead of recognizing it, we push forward as if we’re still in motion.What if we treated those pauses differently?What if the “dead ball” moments in life weren’t just inconvenient — but necessary?
Signals inviting us to stop, to take stock, to ask: What just happened?
What needs to shift? What am I not seeing?The pause doesn’t mean the game is over. It means something is asking for attention.And when we listen — really listen — we often find the courage to restart not where we left off, but from a place that’s more grounded, more alive.

גיל 40 וגיל 24 – ומה שביניהם: על שני משברים שקשורים זה בזה

אני בן 40 ואחותי בת 24
וכאדם עם ניסיון תעסוקתי עם צעירים בסיכון וצעירים לא בסיכון (אם בכלל יש דבר כזה), רק לאחרונה נחשפתי למושג "משבר רבע החיים".
בום. ידעתי!
אמרתי לעצמי מיד – ידעתי שיש משבר בגילאים האלה.
לא כי אני גאון גדול, פשוט כי ראיתי, וכמובן גם חוויתי בעצמי מה קורה שם.
אתה הולך קודם כל לצבא, ואז אתה משתחרר, ופתאום אתה לא מי שהיית בכיתה י"ב – ואתה גם לא המפקד שהיית רק לפני רגע.
אתה מוצא את עצמך מגיש קפה למישהו שלא מרוצה מההפוך הפושר – שבכלל לא אתה הכנת.
קלאסי. משבר זהות.
יש צורך למצוא את עצמך מחדש, להבין מי אתה.
אבל אז – ופה (סליחה אמא) – נכנסת האמא הפולנייה שכולם מכירים.
היא אומרת לך מה ללמוד, מה אתה צריך להיות כשתהיה גדול, מה אבא חושב, מה סבתא תאמר, ומה סבא בטוח היה גאה בו.
וגם מה שממש מרתק פה – זה הקשר בין משבר רבע החיים למשבר גיל ה־40.
ופה אני ואחותי נפגשים.
כי הבחירות שעשינו בשנות ה־20 שלנו – הן אלה שאנחנו מתבוננים בהן בגיל 40 ושגורמות לנו להרגיש שמשהו צריך להשתנות ולהיות יותר מדויק למי שאנחנו.
ואני לא בא להגיד שזה טוב או רע, פשוט ככה זה בחיים.אבל למי שנמצא בגיל הזה בין 20 ל־30 ומרגיש קצת אבוד, לא בטוח מה הכיוון או מי הוא בכלל – זה רגע מעולה לעצור ולעשות סדר.
וזו בדיוק ההזדמנות שבאימון אישי אנחנו תופסים בשתי ידיים.
אין שום דבר רע בלחפש את הדרך.
גם אני עשיתי את זה, במשך המון זמן.
אבל כשזה מלווה בתחושת סבל, בחרדות, בלחץ או בתחושת חוסר משמעות – זה כבר לא מסע, זו שחיקה.
ואלה לא החיים שאתם רוצים לעצמכם.
במסע אימוני תוכלו:
לגלות מה באמת חשוב לכם
להקשיב לקול הפנימי שלכם – לא לזה של אמא או של הסביבה
לבנות כיוון ברור לחיים שאתם רוצים באמת
ולחיות מתוך בחירה מלאה, עם ביטחון לדעת מה ולמה אתם בוחרים
כשתגיעו לשיחה עם אמא – תוכלו לומר לה בביטחון:
"אני לא הולך ללמוד מחשבים, כי אני לא מתכוון לשבת מול מקלדת כל החיים – אני הולך ללמוד את מה שמחיה אותי באמת."

גיל 40 וגיל 24 – ומה שביניהם: על שני משברים שקשורים זה בזה

אני בן 40 ואחותי בת 24
וכאדם עם ניסיון תעסוקתי עם צעירים בסיכון וצעירים לא בסיכון (אם בכלל יש דבר כזה), רק לאחרונה נחשפתי למושג "משבר רבע החיים".
בום. ידעתי!
אמרתי לעצמי מיד – ידעתי שיש משבר בגילאים האלה.
לא כי אני גאון גדול, פשוט כי ראיתי, וכמובן גם חוויתי בעצמי מה קורה שם.
אתה הולך קודם כל לצבא, ואז אתה משתחרר, ופתאום אתה לא מי שהיית בכיתה י"ב – ואתה גם לא המפקד שהיית רק לפני רגע.
אתה מוצא את עצמך מגיש קפה למישהו שלא מרוצה מההפוך הפושר – שבכלל לא אתה הכנת.
קלאסי. משבר זהות.
יש צורך למצוא את עצמך מחדש, להבין מי אתה.
אבל אז – ופה (סליחה אמא) – נכנסת האמא הפולנייה שכולם מכירים.
היא אומרת לך מה ללמוד, מה אתה צריך להיות כשתהיה גדול, מה אבא חושב, מה סבתא תאמר, ומה סבא בטוח היה גאה בו.
וגם מה שממש מרתק פה – זה הקשר בין משבר רבע החיים למשבר גיל ה־40.
ופה אני ואחותי נפגשים.
כי הבחירות שעשינו בשנות ה־20 שלנו – הן אלה שאנחנו מתבוננים בהן בגיל 40 ושגורמות לנו להרגיש שמשהו צריך להשתנות ולהיות יותר מדויק למי שאנחנו.
ואני לא בא להגיד שזה טוב או רע, פשוט ככה זה בחיים.אבל למי שנמצא בגיל הזה בין 20 ל־30 ומרגיש קצת אבוד, לא בטוח מה הכיוון או מי הוא בכלל – זה רגע מעולה לעצור ולעשות סדר.
וזו בדיוק ההזדמנות שבאימון אישי אנחנו תופסים בשתי ידיים.
אין שום דבר רע בלחפש את הדרך.
גם אני עשיתי את זה, במשך המון זמן.
אבל כשזה מלווה בתחושת סבל, בחרדות, בלחץ או בתחושת חוסר משמעות – זה כבר לא מסע, זו שחיקה.
ואלה לא החיים שאתם רוצים לעצמכם.
במסע אימוני תוכלו:
לגלות מה באמת חשוב לכם
להקשיב לקול הפנימי שלכם – לא לזה של אמא או של הסביבה
לבנות כיוון ברור לחיים שאתם רוצים באמת
ולחיות מתוך בחירה מלאה, עם ביטחון לדעת מה ולמה אתם בוחרים
כשתגיעו לשיחה עם אמא – תוכלו לומר לה בביטחון:
"אני לא הולך ללמוד מחשבים, כי אני לא מתכוון לשבת מול מקלדת כל החיים – אני הולך ללמוד את מה שמחיה אותי באמת."